הסוד הבריא של בני ברק: כולם ביחד, למען כולם
דו"ח של משרד הבריאות על מצב הבריאות בערים הגדולות בישראל, שפורסם לפני כחודש, היה מפתיע מאוד: בני ברק, אחת הערים העניות בישראל שממוקמת באשכול הסוציו־אקונומי 2 מתוך 10, הצליחה לעקוף ערים מאשכולות גבוהים בהרבה, ולהתמקם בצמרת בשורה ארוכה של מדדי בריאות. בדו"ח נחשף למשל כי תושבי בני ברק הם בעלי הסיכוי הנמוך ביותר לחלות בסרטן; הם המרוצים ביותר מבריאותם ומדווחים על בריאות טובה בשיעור הגבוה ביותר ביחס לתושבי שאר הערים; ותוחלת החיים שלהם גבוהה מהממוצע בקרב תושבי הערים הגדולות בישראל. בבני ברק נמצא גם שיעור העישון הנמוך ביותר מבין הערים הגדולות – 15% מתושבי העיר מעשנים, לעומת ממוצע ארצי של כ־22%.
איך מצליחה בני ברק לדלג בקלילות מעל ערים באשכולות גבוהים כמו כפר סבא, תל אביב ורמת גן? ואיך זה מתיישב עם כל מה שאנחנו חושבים על הקשר בין מצב כלכלי לבריאות טובה? מחברי הדו"ח לא ידעו לענות על כך בוודאות, אבל הציעו הסבר: "הסיפור הוא לא רק סוציו־אקונומי אלא מורכב יותר", אמרה ד"ר שלומית אבני, מנהלת האגף לתכנון מדיניות במשרד הבריאות, בראיון ל־TheMarker שפורסם בינואר. לדבריה, חלק מההסברים לפערי הבריאות בין הערים קשורים למשתנים אחרים, ובמקרה של בני ברק – למבנים קהילתיים אחרים. "זה מה שבני ברק מרמזת לנו", אמרה אבני. "ערים שיש בהן הון חברתי גבוה ומבנים חברתיים הדוקים כמו גמ"חים, תמיכה רוחנית, מסגרת קהילתית, שכנים שמתעניינים ובאים אליך הביתה – אלה גורמים מגנים שאנחנו רואים את ההשפעה שלהם על תוצאות הבריאות ברמה הכללית".
לתושבי בני ברק, ששמחו מאוד למצוא את עצמם בראש רשימת הערים הבריאות בישראל, יש הסברים משלהם. ראש העיר הטרי, אברהם רובינשטיין, אומר בשיחה עם מגזין TheMarker כי גם הוא חושב שהגורם המרכזי לבריאות הטובה מצוי בתחום הנפש והאמונה: "בני ברק מצויה באשכול הסוציו־אקונומי 2, שזה למעשה מצב של עוני. אבל תושבי בני ברק הם אנשים חדורי אמונה, והאמונה עושה טוב לבריאות וגם לשביעות הרצון ולמצב הרוח", הוא אומר. "טוב להם. גם אם מישהו פוגע בבן אדם ועושה לו משהו לא טוב – הוא לא כועס על ה'מקל' – כי הוא יודע שהכל מכוון".
לרובינשטיין יש גם הסברים ארציים יותר, שקשורים לאורח החיים החרדי: "בציבור החרדי לא מרבים להסתובב במסעדות ולא אוכלים המבורגרים. ילד שחוזר הביתה בצהריים, לא תמצאי אותו בחנות פלאפל. הוא יאכל בבית. אין מסעדות המוניות וג'אנק פוד לא קיים". רובינשטיין מוסיף כי "יש פה עוני אבל גם הצרכים שונים. רוב ההוצאות של אדם חרדי הן על חינוך, מזון וחשבונות. אין לו הוצאות של מסעדות, בילויים, סרטים או משחקים. היות שההוצאות מתנקזות לדברים שצריכים אותם ולא למותרות, גם לא מחזיקים רכב והולכים הרבה ברגל. גם זה תורם לבריאות".
נושא האמונה והמבנה החברתי כמנבא של בריאות טובה הוא לא רק תחושת בטן של משרד הבריאות וראש עיריית בני ברק, אלא כבר הוכח מחקרית בעבר. מחקר של מרכז טאוב שפורסם ב־2015 במסגרת דו"ח "מצב המדינה", גילה כי בריאות החרדים טובה יותר מכפי שאפשר היה לצפות על פי מצבם הכלכלי־חברתי. החוקרים ממרכז טאוב, פרופ' דב צ'רניחובסקי וחן שרוני, בחנו שני משתנים: תוחלת החיים והמצב הבריאותי על פי דיווח עצמי. הם גילו כי תוחלת החיים הממוצעת בקרב גברים חרדים היתה גבוהה בשלוש שנים מהתוחלת הצפויה על בסיס מצבם הסוציו־אקונומי. בקרב נשים חרדיות, תוחלת החיים היתה גבוהה בשנה וחצי. גם באשר לדיווח עצמי לגבי מצב הבריאות גילו החוקרים יתרון לחרדים: שיעור המדווחים על בריאות טובה בקרב החרדים בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה גבוה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות – ושיעור המדווחים על בעיה בריאותית היה נמוך יותר. 73.6% מהחרדים שהשתתפו בסקר הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת כ־50% בקבוצות אוכלוסייה אחרות. רק 18.7% מהחרדים דיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית כלשהי, לעומת שיעור כפול ויותר בקבוצות אחרות.
נכון, האוכלוסייה החרדית צעירה יחסית, וצעירים נוטים להיות בריאים יותר. אבל גם לאחר שהחוקרים ניטרלו את הגיל, הפערים בין הקבוצות נותרו משמעותיים: 64.6% מהחרדים הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת 55%־51% בקרב דתיים, מסורתיים וחילונים יהודים – גם לאחר תקנון של הגיל.
אחד החוקרים במחקר הזה, פרופ' דב צ'רניחובסקי שמכהן כראש תחום מדיניות הבריאות במרכז טאוב, מסביר כי "חרדים זו אוכלוסייה שלפי כל הפרמטרים המקובלים היא יחסית ענייה, וגם מבחינת פעילות גופנית ותזונה – הם לא מובילים, כך שלכאורה תנאי הפתיחה לא טובים. העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הללו יש תוצאות גבוהות במדדי הבריאות – מרמזת שיש פה משהו אחר שעובד לטובתם". לדבריו, "יש עדות גדלה והולכת לקיומו של דבר המכונה 'הון חברתי', שמציין רמת לכידות חברתית וכולל כמה פרמטרים, בהם למשל ערבות הדדית, תקשורת בין חברי הקהילה, וידיעה שיש רשת ביטחון חברתית וכלכלית. המשתנים האלה יוצרים מצב שתורם לרמת הבריאות, לפחות בהיבט הפסיכולוגי, ומנטרל באופן כלשהו גורמי סיכון אחרים".
גורמי סיכון כמו בדידות?
"כן, אנחנו יודעים שבדידות היא גורם סיכון בריאותי מרכזי, אז כנראה שכל אינטראקציה חברתית, ולא רק של קשישים, אלמנים ואלמנות, תורמת להפגת הבדידות. אנחנו לא יודעים לאפיין את זה במונחים קליניים, אבל ישנו היבט פסיכולוגי שמשפיע על כל השאר באופן קיצוני. אגב, רואים תופעה דומה אצל הדרוזים – שכמו החרדים הם אוכלוסיית מיעוט הומוגנית, ובדומה להם מאופיינת בלכידות גדולה וברשת צפופה של קשרים".
אכן, בצד המנוגד ללכידות חברתית שתורמת לבריאות ניצבת אחת הבעיות הקשות של תקופתנו: הבדידות. כיום ידוע היטב כי בדידות היא גורם סיכון גדול למחלות ולמוות בטרם עת. בשני מחקרי סקירה ענקיים – אחד שסקר 148 מחקרים על 300 אלף בני אדם, ואחר שסקר 70 מחקרים על יותר מ־3.4 מיליון בני אדם – נמצא כי בדידות ובידוד חברתי עלולים להגביר בכ־50% את הסיכון למוות בטרם עת. המחקר מבחין לעתים בין בידוד חברתי, מצב שבו לאדם אין קשרים חברתיים עם הסביבה, לבין בדידות כרגש סובייקטיבי שאדם יכול לחוש גם אם הוא מוקף באנשים.
מחקרים מצאו כי הבדידות מגבירה את הסיכון למחלת האלצהיימר, וכי בידוד חברתי עלול להקשות על ההחלמה ממחלות קשות כמו סרטן. תופעות אלו גם נקשרו במחקרים שונים לסיכון מוגבר לדיכאון, להפרעות שינה ולהתקפי לב. כל אלו, מטבע הדברים, עלולים לקצר את תוחלת החיים.
מה ניתן ללמוד מהמקרה המעניין של בני ברק ושל החרדים? שלכידות חברתית, תחושת משמעות ורשת חברתית תומכת הם גורמים מנבאים לבריאות טובה ש"גוברת" על משתנים אחרים כמו עוני, ושבדידות ובידוד חברתי הם גורמים שמתנגשים עם כל שאר המשתנים שמנבאים בריאות טובה. אלה תובנות שמקבלי החלטות חייבים ללמוד מהן.
נכון, אי אפשר להפוך את החברה המודרנית לכזו שחיה בצורה שדומה לחברה החרדית המסוגרת והקהילתית, אבל אפשר בהחלט לדאוג להקמת מסגרות שמתמודדות עם תופעות של בידוד חברתי בקרב קשישים (ולא רק בקרבם), כמו מועדונים, רשתות מתנדבים, בתים משותפים, והגברת הנגישות לפעילויות חברתיות.
